רש"י על בראשית ל״ח:ט״ו

« רש"י על בראשית ל״ח:י״ד רש"י על בראשית ל״ח:ט״ז »

1 שפתי חכמים פתח ↗

לפי שיושבת בפרשת דרכים. דק"ל מה נתינת טעם לזה וכי בשביל שכסתה פניה תהיה זונה אדרבה צנועה היא כיון שכסתה את פניה ל"פ לפי שיושבת וכו' ואח"כ אמר כי כסתה פניה ומפני זה לא הכירה שאילו הכירה לא היה חשבה לזונה. וא"ת יהודה איך בא על הזונה הא האבות ובניהם קיימו וקבלו עליהם התורה וא"כ איך עבר על לאו דלא תהיה קדשה. והרא"ם תירץ אפשר שקדשה בכסף או בשטר והגדי הוא לפיוס בעלמא. אי נמי דקידש אותה בביאה ולשם קידושין בא עליה. והא דאמר בגמרא קידושין יב: חציף עלי מאן דמקדש בביאה היינו בעדים אבל בינו לבינה מותר והכא לאו עדים היו אלא רעהו שהוא כנפשו או שלא בפניו היה וזה שאמר הכתוב הבה נא ופירש"י הכיני עצמך ודעתך כלומר להתקדש לי בביאה. אי נמי סבירא ליה דלאו לא תהיה קדשה בישראל וישראלית נאמר דגויה אינה אסורה אלא מדרבנן:

1 דברי דוד פתח ↗

ויחשבה לזונה, לפי שיושבת בפרשת דרכים. בפ"ק דסוטה דף י': פרכינן וכי משום דכסתה פניה חשבה לזונה א"ר אלעזר שכיסתה פניה בבית חמיה, כמו שמביא רש"י אחר זה בשם המדרש, וא"כ א"א לפרש הך כסתה פניה כפשוטו והיאך כתב רש"י תחילה כפשוטו שלא יכול להכירה קשה היאך חשבה לזונה כקושית הגמרא ומאי ראיה לזה ממה שישבה על פרשת דרכים כיון שלא רצתה להראות פניה. ע"ק ממ"ש הבה נא הזמיני עצמך כו' מה הכנה שייך לזנות. וע"ק במ"ש תקח לה והיה שלה כו' כבר היה בידה ומה קיחה שייך בזה. וע"ק במ"ש נהיה לבוז אם תבקשנה עוד יפרסם כו' ואי חשש לזה מעיקרא מאי סבר שבא עליה לפי דעתו כיון שיש בזיון. וע"ק לשון אנכי אשלח שהוא מיותר דלא היה לו לומר אלא גדי עזים למה זכר שליחות, וכן היא אמרה עד שלחך ולא אמרה עד שתתן לי, וע"ק שיש כאן דברים סותרים זא"ז דמתחילה סבר שיש צד לבקשנה רק שהמניעה פן נהיה לבוז ואח"כ אמר מה עלי לעשות משמע שאין שום צד עוד לזה:

2 שפתי חכמים פתח ↗

כשהיתה בבית חמיה היתה צנועה לפיכך לא חשדה. דאל"כ הוה ליה להכירה בשעת הדיבור ובשעת התשמיש כי ודאי אח"כ גלתה פניה לכך אמר ומד"ר וכו'. דבק טוב:

2 רמב"ן על בראשית פתח ↗

וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה לְפִי שֶׁיּוֹשֶׁבֶת בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים. "כִּי כִסְּתָה פָנֶיהָ" וְלֹא יָכוֹל לִרְאוֹתָהּ. וּמִדְרַשׁ רַבּוֹתֵינוּ "כִּי כִסְּתָה פָנֶיהָ", כְּשֶׁהָיְתָה בְּבֵיתוֹ הָיְתָה צְנוּעָה, לְפִיכָךְ לֹא חֲשָׁדָהּ, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על בראשית ל"ח:ט"ו. וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל הָרַב יִתָּכֵן, כִּי דֶּרֶךְ הַזּוֹנָה לֵשֵׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם, כְּדִכְתִיב משלי ט יד טו "וְיָשְׁבָה לְפֶתַח בֵּיתָהּ עַל כִּסֵּא מְרֹמֵי קָרֶת לִקְרֹא לְעוֹבְרֵי דָרֶךְ" וְגוֹ', וְאָמַר "כִּי כִסְּתָה פָנֶיהָ" וְלֹא הִכִּירָהּ, אֲבָל מִדְרָשׁ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁכִּסְּתָה פָנֶיהָ בְּבֵית חָמִיהָ, לוֹמַר שֶׁהִצְנִיעָה עַצְמָהּ מִמֶּנּוּ בְּבֵיתוֹ וְלֹא רָאָה פָּנֶיהָ מֵעוֹלָם, וְאֵיךְ יַכִּירֶנָּה. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי עוֹד לְפִי הַפְּשָׁט שֶׁיֹּאמַר שֶׁחֲשָׁבָהּ לְזוֹנָה בַּעֲבוּר שֶׁתְּכַסֶּה הַפָּנִים, כִּי אַחֲרֵי כֵן אָמַר "כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִיא", וְהַטַּעַם כִּי דֶּרֶךְ הַזּוֹנָה לָשֶׁבֶת בְּפֶתַח עֵינַיִם מְעֻלֶּפֶת הַצָּעִיף מְכַסֶּה קְצָת הַשֵּׂעָר וּקְצָת הַפָּנִים וּמְשַׂקֶּרֶת בְּעֵינַיִם וּשְׂפָתַיִם וּמְגַלָּה הַגָּרוֹן וְהַצַּוָּאר, כִּי בַּעֲבוּר שֶׁתָּעֵז פָּנֶיהָ וְתֹאמַר לוֹ וְתַחֲזֵק בּוֹ וְנָשְׁקָה לּוֹ תְּכַסֶּה קְצָת הַפָּנִים. וְעוֹד כִּי הַקְּדֵשׁוֹת הַיּוֹשְׁבוֹת עַל דֶּרֶךְ בַּעֲבוּר שֶׁתִּזְנֶנָּה גַּם עִם הַקְּרוֹבִים יְכַסּוּ פְּנֵיהֶן, וְכֵן יַעֲשׂוּ הַקְּדֵשִׁים גַּם הַיּוֹם בְּאַרְצֹתָם, וּבְשׁוּבָם לָעִיר לֹא נוֹדְעוּ. וְשָׁנִינוּ כלים כד טז שָׁלֹשׁ שְׂבָכוֹת הֵן, שֶׁל יַלְדָּה טְמֵאָה מִדְרָס וְשֶׁל זְקֵנָה טְמֵאָה טְמֵא מֵת וְשֶׁל יוֹצֵאת חוּץ טְהוֹרָה מִכְּלוּם, "יוֹצֵאת חוּץ" הִיא הַזּוֹנָה, "נָפְקַת בָּרָא", וְנוֹתֶנֶת שְׂבָכָה עַל קְצָת הָרֹאשׁ, לֹא שֶׁתִּשְׁכַּב עָלֶיהָ וְתִהְיֶה טְמֵאָה מִדְרָס, וְלֹא לְכַסּוֹת בָּהּ רֹאשָׁהּ וְתִטַּמֵּא טְמֵא מֵת, אֲבָל לְקִשּׁוּט קְוֻצּוֹתֶיהָ וְלִהְיוֹתָן מִתַּחַת הַשְּׂבָכָה נִרְאִין וְאֵינָן נִרְאִין, וּלְכָךְ טְהוֹרָה מִכְּלוּם:

2 גור אריה פתח ↗

ומדרשו כי כסתה פניה בבית חמיה. דאם לא כן הא כבר כתיב פסוק יד "ותתעלף" – שרוצה לומר כדי שלא יכיר אותה:

1 ויחשבה לזונה. לְפִי שֶׁיּוֹשֶׁבֶת בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים:

2 כי כסתה פניה. וְלֹא יָכוֹל לִרְאוֹתָהּ וּלְהַכִּירָהּ. וּמִדְרַשׁ רַבּוֹתֵינוּ כי כסתה פניה, כְּשֶׁהָיְתָה בְּבֵית חָמִיהָ הָיְתָה צְנוּעָה, לְפִיכָךְ לֹא חֲשָׁדָהּ:

1 משכיל לדוד פתח ↗

ויחשבה לזונה וכו׳ כ׳ הרא״ם ז״ל וא״ת היאך הותר לבא על הזונה והלא ע״כ לא נחלקו הרמב״ם והראב״ד ז״ל אלא באינה מזומנת לזנות וכולי אבל המזומנת לזנות שהיא הקדשה המופקרת לכל שניהם מודים דלוקה מן התורה וכולי ומסיק דקדשה בכסף או בשטר ע״ע ועמו הס״ד קראי לא מוכחי הכי דאם קדש׳ למה שלחה והיכי קרי לה אח״כ קדשה ואמאי שלח הגדי ביד רעהו ומאי פן נהיה לבוז הרי אשתו היא וכמה הוכחות יש עוד בפסוקים אלא נר׳ דודאי לא קדשה ומעיקר׳ לא ידענא מאי קו׳ דהא קרא כתיב לא תהיה קדשה מבנות ישראל אבל בגויה לא שייך לאו דקדשה אפי׳ מופקרת לזנות וכ״כ ה״ה בפ״א מה׳ אישות וז״ל ומ״מ דע שאף לדעת רבינו אין בכלל לאו זה הכותית שבפי׳ נזכר בפס׳ מבנות ישראל ע״ש ואיסור הגויה אינו אלא מדרבנן דב״ד של חשמונאי גזרו כשאינו בפרהסיא כדאיתא בע״ז דף ל״ו ואע״ג דהתם אמרי׳ דב״ד של שם גזרו מדכתיב הוציאוה ותשרף היינו דוקא בבת ישראל הנבעלת לגוי דמשכא אבתרי׳ דומיא דמאי דאמרינן התם כי מקשי דאורייתא היא יע״ש כל זה י״ל לפי דברי רש״י וא״נ נתפוס כדברי רשב״ג בפ״ק דסוטה דנתנה עינים לדבריה דא״ל גיורת אני פנויה אני טהורה אני וכו׳ השתא נר׳ דלדידיה ודאי ק׳ דאדרבא אם היא גיורת שייך ביה לאו דקדשה בהא נמי י״ל חדא מתרתי או דכוונתה לומר השתא נתגיירתי ונמצא דכל ביאות שבאו עליה בגיותה לא עשאוה קדשה וא״נ נתגיירה מעיקרא ס״ל ליהודה דאין עושין אותה קדשה אלא כשבאו עליה ישראלים אבל כותים הי״ל כביאת בהמה. עוד הקשה הרב ז״ל תמר גופה שידעה שהיתה כלתו ואסורה עליו איך הכשילתו בעבירה כזו וליכא למימר כיון דער ואונן שמשו שלא כדרכם אינה כלתו בכך ממ״ש בפ׳ ד׳ מיתות וכו׳ ועוד תינח לר״נ דאמר שמשו שלא כדרכן אלא לב״ר דאמר דשין מבפנים וזורין מבחוץ והיא שיטת רש״י מאי איכא למימר ונדחק לתרץ דיתומה קטנה היתה וכולי ומסיק דאתיא שלא כמ״ד בתו של שם היתה ע״ש ואין דבריו ז״ל עולים לדעת רש״י דבהדיא נקט לקמן כמ״ד בתו של שם היתה ולעד״ן דכיון דדינא הוא שאין האשה מתקדשת אלא מדעתה וידוע שאין האשה נהנית מביאה שלא כדרכה דאדרבא ביאה זו קרויה עינוי בכל מקום פשיט׳ שלא היתה ברצונה ביאה זו שעשו בה ער ואונן ונמצא שלא חלו קדושין מעיקרא ולסברת ב״ר נמי הכי מבואר ברמב״ם פ״ג מהלכות אישות המקדש בביאה דעתו על גמר ביאה וכשיגמור ביאתו היא מקודשת והם לא גמרו ביאתן ואפי׳ אם היה דעתם לקדשה בתחילת ביאה איהי לא ניחא לה בכך ובודאי אינה מתקדשת על כרחה וא״כ באמת לא היתה כלתו כלל:

1 גור אריה פתח ↗

לפי שישבה בפרשת דרכים. ואם תאמר ויהודה היאך הותר לו זנות, דהא קדשה היתה, ונאמר דברים כג, יח "לא תהיה קדשה מבנות ישראל", ויש מפרשים דקידשה בעירבון שנתן לה פסוק יח. ואין ממש בזה, שלא נתנם אותם אלא לעירבון, וקיימא לן קידושין ח. התקדשי לי במנה אף על גב דהניח משכון עליה אינה מקודשת, מנה אין כאן משכון אין כאן. ועוד הרי לא רצה יהודה ליתן לה כלום עד שאמרה היא "מה תתן לי" פסוק טז, ואותו העירבון בקשה היא משום שיהיה ראיה לה שממנו מעוברת, ולכך רצתה בג' דברים אלו. ויש באדם היכירא בג' דברים; האחד – בצורה עצמית שלו, הב' – במלבושים שלו, שבהם ניכר ונבדל משאר בני אדם, הג' – במה שהוא אומנתו – בו נבדל מאנשים אחרים. היכר ראשון הוא צורתו. הב' הוא דומה לצורה, כי האדם יתואר במלבושין, ונותנין לו צורה גם כן. הג' הוא אומנתו, שאין זה תאר וצורה לו לגמרי, אבל הוא היכר לו. ולכך אמרה "חותמך" פסוק יח שהוא חותם שלו רש"י שם, והחותם הוא כמו צורתו, כי הוא עדות על צורתו, כמו הכתיבה שהוא חותם של ראובן בן שמעון שהוא מעיד על עצמו, וכך החותם מעיד על היכר עצמו. "ופתילך" שם הוא כסותו רש"י שם שהוא ניכר בו. הג' הוא שבט מושלים המורה על הממשלה שהיה ליהודה, שבו נבדל מזולתו. ועוד יש לומר כי לכך אמרה שיתן לה ג' דברים אלו – כי הבנים לכל אדם הם לג' דברים; האחד – שלא ימחה שמו מישראל, וכדכתיב אצל מי שאין לו בנים דברים כה, ו "ולא ימחה שמו מישראל". השני – שראוי מצד עצמו אף על גב שיש לו בנים שיוציא ענפים, והבנים כמו ענפים, וכל שמרבה בהם יותר שלימות. הג' – הוא שישמש הבן לאב, ומזה הצד ראוי שיהיה לו בנים. ולפיכך אומר "חותמך" נגד שהבן הוא חותם של אב, שהרי האב חותם אותו, ו על ידי זה מקיים שמו בישראל. "ופתילך" הוא ענף ציצית – שהם ענפים מן הבגד, כך הבנים הם ענפים לאדם. ולכך אמרו 'בעון ציצית בנים מתים' בפרק במה מדליקין שבת לב ע"ב. וידוע כי הבנים דומים לציצית – כמו שהציצית יוצאים מן מלבוש האדם – כך תולדות הבנים יוצאים מגוף האדם, שהוא מלבוש הנשמה, ולפיכך הבנים נקראים "פתילך". "ומטך" שהרי הבן מטה לאב להישען עליו. והראתה לו שכוונתה אינה לשם זנות – רק להעמיד בנים היתה חפיצה. וידוע כי תועלת הבנים הם לג' דברים; האחד שאם אין לו בנים כלל שמו מחוי – והבנים מקיימין שמו בישראל. והשני – כי הבנים הם לאדם כמו ענפים, וכל עוד שיש ענפים הרבה לו – אף על גב שיש לו בן שלא ימחה שמו מישראל – מכל מקום טוב כאשר יש לו יותר בנים. הג' – שהוא צרכו וסעדו בעולם – כמו המקל שהוא סעד לזקנים. ואפשר כי רמזה לו כי בשביל ג' דברים ראוי שישאנה; מצד המתים – שלא ימחה שמם, וזהו רמזה בחותם, שהחותם יש בו צורה, ובשביל מחוי החותם של בניו שמתו – ישאנה, כדכתיב דברים כה, ו "ולא ימחה שמו", ומחוי שייך בצורה. ובשביל יהודה עצמו גם כן – שהבנים הם ענפים יוצאים מן גוף האדם שהוא מלבוש הנפש, וראוי לו שיולד עוד ענפים, ולא קיים יהודה עדיין פריה ורביה, ואסור לו לבטל מפריה ורביה, ודבר זה ברור. ובשביל כך אמרו חכמים שבת לב ע"ב 'בשביל עון ציצית בנים קטנים מתים', כי הבנים הם ענפים יוצאים מן גוף האדם. ובשביל תמר – דאיהי בעי חוטרא לידה, דאמרינן בפרק הבא על יבמתו יבמות סה ע"ב דאם אמרה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה שומעין לה. מכל מקום קשיא איך הותר ליהודה הא קדשה היא, ויראה דיהודה אמר לה "הבה נא אבא אליך" פסוק טז ופירוש "הבה" לשון הזמנה רש"י לעיל יא, ג שתתני דעתך לכך, ולמה הוצרך לומר "הבה נא", אלא מפני שאמר לה שלא תעשה המעשה דרך זנות – רק תהא מיוחדת לו, ואין כאן זנות אלא אם עושה לשם זנות, וכאן כיון שאמר לה "הבה נא" שתתייחד לו – אין כאן זנות. ומה שאמר "תקח לה פן נהיה לבוז" פסוק כג והרי יחדה לו, דאין זה קשיא, דמכל מקום אין הכל יודעין שיחדה לו, והוי זנות, ועוד יתבאר לקמן. ואם תאמר תמר שהיתה צדקת איך הפקירה עצמה ליהודה, והרי כלתו היא, וחייבת שריפה עליו, ולמה הכשילה את יהודה, ויראה שאין איסור 'כלתו' לבני נח לאחר מיתה, ומותרת לו משום איסור כלתו, והרי לא היתה זונה, ולפיכך לא עשתה איסור. אבל קשיא לי אדרבא למה רצה יהודה לדון אותה בשריפה פסוק כד, אי משום שהיא בת כהן רש"י שם אין זה אלא בנערה המאורסה או בנשואה שזנתה תדון בשריפה רש"י ויקרא כא, ט, אבל זאת היא פנויה, דאין יבמה שייך בבני נח, אף על גב דיהודה התחיל במצות ייבום – זהו למצוה, אבל שתהיה נדון על זה – לא אמרינן, ואם כן למה דנוה בשריפה, ויש לומר כמו שבני יעקב הרגו את שכם ואת חמור בשביל הזנות, שאמרו "כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה" לעיל לד, ז מפני שהאומות גדרו עצמן מן העריות משעה שבא המבול, הנה מפני זה דנוה במיתה משום הזנות, ודנוה בשריפה מפני שבת כהן היתה, וכמו שתמצא בת כהן שתדון בשריפה ויקרא כא, ט, לכך תדון היא גם כן בשריפה מפני שהיתה בתו של שם רש"י פסוק כד, והכל כך גזרו בית דין של שם דהאשה המזנה תדון במיתה, ואם היא בת כהן תהא בשריפה – כך גזרו, וכן מוכח בפרק אין מעמידין. ותימה על הרמב"ן דקאמר שהיה אותה מיתה מפני כבוד המלכות, ובהדיא איתא בפרק אין מעמידין ע"ז לו ע"ב דחייב אותה מיתה מפני שגזירת בית דין של שם שגזרו עליה, דקאמר 'זנות בית דין של שם גזרו שנאמר הוציאוה ותשרף', פירוש אחר המבול גזרו על הזנות, ולפיכך אמר יהודה "הוציאוה ותשרף". אך בפרק ד' מיתות סנהדרין סוף נז ע"ב איכא תנא דסבירא ליה דכל שהוא חיוב מיתה לישראל – בן נח מוזהר עליו, וכלתו גם כן במיתה, ולפי זה היתה תמר מוזהרת:ובמסכת סוטה י. בפרק נוטל המקנא 'אמר ר' שמואל בר נחמני מאי "ותשב בפתח עינים" פסוק יד, שנתנה עינים לדבריה, גיורת אני פנויה אני יתומה אני טהורה אני', ופירש רש"י 'יתומה אני' – שהייתי קטנה במיתת אבי והשיאוני אמי ואחי, ואין נשואי ער ואונן לאסור עליו משום כלתו, ומשמע דאסורה משום כלתו, ובשביל שהיתה יתומה קטנה ומיאנה לא היתה אסורה משום כלתו, ולכך הפקירה עצמה ליהודה. אך קשיא דאם קטנה היתה – למה הוצרכו ער ואונן לשמש שלא כדרכה כדאיתא בפרק ד' אחים יבמות לד ע"ב, ולב"ר פה, ה דש מבפנים וזורה מבחוץ, והלא קטנה היא ולא מתעברת כלל יבמות יב ע"ב, ואין שייך לומר שתכחיש יפיה, ויש לומר דודאי גדולה היתה, אך כשנשאת היתה יתומה, וסבירא ליה דעל דעת קדושין ראשונים בועל, וכדסבירא ליה לשמואל בפרק מצות חליצה, ואין כאן קדושין כלל. אף על גב דשמואל מודה דמדרבנן אסורה למאן כשבעל, דהא אמרינן נדה נב. עד מתי הבת ממאנת עד שתביא סימנים, מכל מקום דבר זה לא שייך גבי בן נח, לכך הותרה לו. ולפי זה הא דאמר יהודה "בא אל אשת אחיך וייבם אותה" פסוק ח לאו ייבום גמור הוא, דהא לאו אשתו של ער היתה, אלא כיון דלא מיאנה יש כאן מצות ייבום כל זמן שלא מיאנה. אף על גב דכשנשאה אונן היתה גדולה – כיון שלא היה רוצה ער לשמש עמה כדרכה, אם כן גדולה היתה בשעה שנשאה אונן, סוף סוף על דעת ייבום נשאה, ולא על דעת קדושין, וכיון דלא היה לער קדושין בה – לא היה לאונן בה אישות מן התורה. אלא דקשיא לי הלשון דקאמר 'יתומה אני', דהוי לה למימר 'יתומה הייתי', ועוד קשיא לי וכי שוטים היו ער ואונן דלא היו בועלים לשם קדושין בפירוש גמור כדי שלא תמאן בהן, כל אדם חכם בודאי בועל בפירוש לקדושין. ואם לא דפרש"י שם בסוטה דקדושי ער ואונן לאו קדושין היתה – הייתי אומר דודאי קדושין הם, והא דאמרה 'יתומה אני' לא בשביל היתר כלתו, שאם לא כן היתה אסורה משום כלתו, אלא 'יתומה אני' וברשות עצמי אני להנשא לכל מי שארצה, לאפוקי אם לא היתה יתומה לא היתה ברשות עצמה להנשא רק ברשות אביה, דשמא אביה קדשה במקום אחר. אף על גב דכבר נשאת ויצאת מרשות אביה – אמרה 'יתומה אני' כלומר שנעשה בה מעשה יתומה בחיי אביה, דכיון דיצאה מרשות אביה הרי היא 'יתומה' נקראת כדאמרינן בכמה דוכתי, ובהדיא קאמר התם סוטה י. 'שמא קבל אביך בך קדושין – יתומה אני', ולא קאמר 'שמא קדושין היו', אלא רוצה לומר 'שמא קבל אביך קדושין' במקום אחר – 'יתומה אני', פירוש שנעשה בי מעשה יתומה בחיי אבי, שכבר נשאת ויצאת מרשות אביה. וכן יש להוכיח בהדיא מדברי התוספות כדלקמן. והשתא הדרא קושין לדוכתיה שהיתה אסורה ליהודה משום כלתו, ויראה שלא היתה אסורה ליהודה משום כלתו למאן דאמר כלתו אסורה לבני נח – דכל דיש בה איסור מיתה לישראל אסורה לבן נח – יש לומר דכמו שאיסור אשת אח ויקרא יח, טז – נדחה משום ייבום דהוא מצוה, אף איסור כלתו נדחה משום ייבום דהוא מצוה. אף על גב דאין ייבום אלא באחים דברים כה, ה – קודם מתן תורה היה הייבום אף באב, וכן פירש הרמב"ן פסוק ח, ולפיכך היה אסור כלתו נדחה מפני מצות ייבום:

2 מזרחי פתח ↗

כי כסתה פניה ולא יכול לראותה להכירה. לא ולכן חשבה לזונה כי אדרבא דרך הנשים הצנועות לכסות פניהם בשוק וכך הקשו בסוטה משום דכסתה פניה ויחשבה לזונה בתמיהה אלא עכ"ל לפי פשוטו של מקרא דהכי קאמר ויראה יהודה יושבת בפרשת דרכי' ויחשביה לזונה מפני שדרך הזונות לשבת בפרשת דרכים ואח"כ אמר כי כסתה פני' כלומר ומפני זה לא הכירה שאילו היה מכירה לא היה מחשב אותה לזונה גם לא היה בא עלי' כי כלתו היא כדכתיב כי לא ידע כי כלתו היא שאע"פ שאין כלתו מכלל העריות שנצטוו בני נח הוא היה נוהג עצמו ע"פ התורה המקובלת לו מאבותיו שקיימו כל התורה כלה כדאיתא ביומא ולפיכך התחיל גם במצות יבום כמו שאמרו בב"ר גבי בא אל אשת אחיך ויבם אותה כדלעיל. וא"ת איך הותר לו לבא על הזונה והלא עד כאן לא נחלקו הרמב"ם והראב"ד ז"ל אלא באינ' מזומנ' לזנות שהרמב"ם ז"ל סובר שלוק' מן התורה משם לאו דלא תהיה קדשה והראב"ד ז"ל סובר שאין בה לא מלקות ולא אסור לאו אבל המזומנת לזנות שהיא הקדש' המופקרת לכל שניהם מודים שהבא עליה לוקה מן התורה וא"כ היאך הותר ליהוד' לבא עליה מאחר שחשבה לזונה ולקדשה המזומנת לכל אדם וליכא למימר שבאותו משכון של חותמו ופתילו ומטהו שנתן לה קדש' לאשה דהא בפ"ק דקדושין אמר רבא אמר רב נחמן אמ' לה התקדשי לי במנ' והניח לה משכון עליהם אינה מקודשת דמנה אין כאן משכון אין כאן והא דתניא קדשה במשכון מקודשת אוקמוה בגמרא דבמשכון דאחרים שהיה בידו כבר וקדשה בחוב שיש לו עליו שהיא מקודשת מפני שהמשכון עצמו קנוי לו כדרבי יצחק דאמר רבי יצחק מניין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מניין. ושמא י"ל דאותו גדי שנדר לה ונתן לה חותמו ופתילו ומטהו לערבון בידה לא היה אלא לפיוס בעלמא אבל מ"מ קדש' אח"כ בכסף או בשטר ואא"כ בא עליה אבל בב"ר אמרו אמר ר' יוחנן בקש לעבור וזמן לו הב"ה מלאך הממונה על התאוה אמר ליה להיכן אתה הולך מכאן מלכים עומדים מכאן גואלים עומדים מיד ויט אליה אל הדרך על כרחו שלא בטובתו. וא"ת נהי דיהודה לא הכירה שהיא כלתו מכל מקום תמר הצדקת איך התיר' את עצמ' להבעל לו שהיא ערוה עליו מן התורה ואף אם לא היתה צדקת איך לא פחדה מיהודה להכשילו בדבר עבירה וליכא למימר כיון דער ואונן שלא שמשו בה כדאמר רב נחמן בפרק ארבע' אחין ואינה כלתו בכך ממה שאמרו בפרק ארבע מיתות בן נח שבא על אשת חברו וכו' פטור מ"ט באשתו ולא באשת חברו וכו' דנהי דלא חייבתו תורה באשת חברו אלא כדרכה מ"מ לענין אישות בעולת בעל אמר רחמנ' וכו' דעד כאן לא קא מיפלגי רבי ורבנן בפר' קמא דקדושין גבי באו עליה עשר' אנשים ועדיין היא בתולה כלן בסקילה רבי אומר אומר אני הראשון בסקילה וכלן בחנק אלא באחר אבל בבעל דברי הכל עושה אותה בעולה כדאמר אביי התם בהדיא ועוד תינח לרב נחמן דאמר ער ואונן וכו' אלא לב"ר דאמר דשין מבפנים וזורין מבחוץ היו מאי איכא למימר. יש לומר דתמר יתומה קטנה היתה ומיאנה בהם לאחר מיתתן שעדיין לא הגדילה ולית בה משום כלתו כדאיתא בפ"ק דסוטה אמר רבי שמואל בר נחמני מאי ותשב בפתח עינים שנתנה עינים לדבריה גיורת אני פנויה אני יתומה אני טהורה אני ופרש"י שנתנה עינים לדבריה דוגמא ופתחי התר נתנה לעצמה שאין חשש בדבר גיורת אני ואיני עובדת עבודת כוכבים עד שאיני ראויה לו פנויה אני ומותרת לכל אדם יתומה אני שהייתי קטנ' במיתת אבי והשיאוני אמי ואחי ואין נשואי ער ואונן נשואין לאסור עליו משום כלתו דאין זכות לאם ולאחים להשיא הקטנה אלא לאב שזכהו הכתוב כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ולהך סברא צריך לומר דלאו בתו של שם היתה שהרי בשנת חמשים ליעקב כלים שנותיו של שם ויעקב היה כשנעש' זה הפועל יותר מבן ק"י שנה. טהורה אני מנדה. וההיא דב"ר דאמרי יהוד' התחיל במצות יבום דמשמע דקדושי ער ואונן קדושין גמורין היו. צ"ל שכל זמן שלא מיאנ' אף על פי שהיא בת מיאון יש בה מצות יבום. אבל לאפרים מקשא' דאמר בתו של שם הית' ודנוה בשריפ' דהשתא אי אפשר לומר שהית' יתומה קטנ' כשנשאת לער ואונן צ"ל דלאו בתו ממש אלא מזרעו:

2 משכיל לדוד פתח ↗

כי כסתה וכו׳ ומדרש רבותינו וכו׳ הוצרך לזה דאל״כ היכי לא הכירה בטביעות עינא ולכך מפרשים דאה״נ שהרגיש קצת אבל לא חשדה ולכך תלה באחרת שדומה לה:

« רש"י על בראשית ל״ח:י״ד רש"י על בראשית ל״ח:ט״ז »